כנגד כל הסיכויים  
השכם בבוקר, היא נוהגת לרכון על גיליונות נייר לבנים, גדולים בדרך כלל, ולרשום קווים השואפים להביע נחרצות, אסרטיביות, ריכוז נפשי, שיקול דעת , משמעת, וסוג מסוים ומעודן של מתריסנות. היא מבקשת להתריס כאב. כאב פיזי. כאב קיומי. הקו השב ונשנה, החזרה העיקשת על הקו הפשוט והחסכני, מעצימה את הבעת הכאב, ומצד שני, מסייגת אותו, מרככת אותו, מנעימה אותו. לכאורה, שום דבר ברישום האנין והשברירי של צילה פרידמן לא מסגיר את כאבי הגב העזים מהם היא סובלת במהלך אקט הרישום, כאבים כתוצאה משנים של ניתוחים וטיפולים.
"לעולם לא ניתנת לך משאלה בלי שינתן לך גם הכוח להגשימה" מציעה פרידמן ציטטה מתוך "תעתועים" של ריצ'ארד בך.
משטחי הפחם האפורים שצפים בחלל הנייר הלבן כמוהם כאלגיה, כמכתמי הקינה של רוברט מאד'רוול, מאמני המופשט האמריקני . הקווים הנדחסים באינטנסיביות אקספרסיבית כמעט אביבה אורית, והשבים ופותחים רווחים ביניהם לגריד המזכיר את משה קופפרמן, כמוהם כסיסמוגרף רגיש, כקמטי הבעה על מצח מכווץ מבלי להעביר את תהליך הרבידה שמתעד את זמן תהליך היצירה של קופפרמן. יש והקווים חורצים על הנייר מצבים של דחיסות נפשית . כעס, אבל, משבר אישי או פוליטי [כפי שמסגיר רישום ובו סוללת קווים המתפצלים במרכז הנייר ועליהן הכיתוב "משהו נישבר", שנעשה לדבריה אחרי רצח רבין], ויש שמגלים איזה אובדן דרך פתאומי, כניעה, חסימה, ונסיגה לדקורטיביות קלילה, שכמו מבקשת להסוות צעקה באמצעות אווירת נועם ומנומסות. הטובים ברישומיה נהנים גם מזה וגם מזה . זה יכול להתחיל בקו נחרץ ולהסתיים בחוטים רכים וזהירים מהם מתנוסס משטח אור אחיד, ושוליים רחבים, לבנים. תמיד שוליים. צילה פרידמן היא רשמת מנומסת עד כאב. אין פריצה אמיתית של מסגרת הנייר. להפך, יש התגדרות של מסגרת בתוך מסגרת. כאילו "עד כאן זה אני
ומכאן נותר מקום לכולם". באקט הרישום היא מבקשת גם להתריס וגם להודות לבורא על שהעניק לה את החסד הזה, את חלקת אלוקים הקטנה שלה, אשר בה היא מקפידה לנהוג באיפוק, ברציונליזציה, וממנה אינה מבקשת להתפרע או להיתקף בגרגרנות רישומית.
דווקא השוליים המנומסים, הקווים הנבלמים, הכדורים התולים באוויר על חוט במעין משחקיות ואופטימיות מאולצת, דווקא האנינות השברירית כל כך – מסגירים את שאינה מרשה לעצמה לומר, ומה שאינה מרשה לעצמה לומר ממשיך להדהד מן השוליים הריקים, מבין הקווים, ומאחד המוטיבים בהם היא מתעקשת להיאחז. המוט. בין שהוא נימצא על הקרקע, בתחתית הרישום, ובין שהוא תולה באוויר, בחלל העליון של הזירה. זהו מוט פשוט בתפקיד מוט. לא מטה הארון  שניתן לבצע להטוטים ולחולל באמצעותו ניסים. רק מוט פשוט כמקל המסייע בהליכה  בתלמי הרישום, בשדות הנייר הלבנים. מוט "פונקציונלי" שמיטיב לאזן את המבנה הקומפוזיציני. אלמנט קווי מעובה המתלכסן בקצהו ומעניק איזה אקצנט חריף, מובהק, טיפוסי. כשהמוט מופיע, הרישום כולו יוצא ממנו או מתארגן סביבו. לבד מהמוט, עוד הופיעו לפרקים ברישומיה גם אופניים המצביעים על תנועה קולחת ומאוזנת, תנועה שעוברת הפשטה ושוב הופכת לקווים ריתמיים והקווים למשטחים. כדוריים או ספירלות המכונסות משתבללות אל תוך עצמן. וכן דולפינים השוחים לצד אחד מביצורי הקווים שלה או מסתתרים ביניהם, תרים אחר קשר, אמפטיה ושעשועים, ומציעים גם סוג של תרפיה, אפילו מוטורית. באחרונה החלה מופיעה גם דמות אבסטרקטית. איש או אישה אבלה הנשענת על האיקס. המוט מכפיל וסותר עצמו והופך לסימן ביטול. פרידמן מכנה את הרישומים עם הדמות והאיקס "המסומן הבא", והיא מייחסת אותם לרישום שעשתה בעקבות רצח רבין, לביטויי החרדה שהרצח הוליד, ולמשטחי הפחם האפורים התולים באוויר כמציבת כתובת ריקה המצפה לשם, לקורבן.

 
נעמי אביב, ללא מילים, מני H, נוה צדק,תל אביב, 1998
 

 

 

 

 

בחזרה לרשימת הפרסומים
English
כל הזכויות שמורות © צילה פרידמן 2007   האתר נבנה ע"י: IMK - קידום אתרים ועוצב ע"י: www.Sketch.co.il