תנועה גדולה  

הקטלוג שלפנינו הוא מעין סיכום ביניים של עשר שנות יצירה בשלות, מַעשר מתוך יבול עשיר ומגוון של יצירות על נייר. בעשור זה פיתחה צילה פרידמן כתב-יד אישי שהולך ומשתכלל עם כל עבודה חדשה. הבחירה בנייר כמצע עבודה יחיד כמעט, הוא טבעי לְאמנית חוקרת, מחפשת, כזו שאינה מתייחסת למצע רק כאל משטח "להניח" עליו את היצירה, אלא כאל שותף ליצירה, בן-שיח שאיתו היא מנהלת מערכת יחסים של תן וקח. וכשם שהנייר נענה לדרישות האמנית, חושף בפניה את פניו, את אחוריו, ולפעמים גם את קרביו, כך גם היא נפתחת אליו ומפקידה אצלו את מחשבותיה העמוקות ביותר, כמו גם את רעדי הנימים העדינים ביותר של נפשה.

 

המהלך שעשתה פרידמן התחיל בראשית שנות התשעים עם רישומים גדולים המאורגנים באמצעות גריד חופשי, שתי וערב, של פחם וגרפיט, אשר הכיל בתוכו מספר דימויים פיגורטיביים, המשיך בעבודות בהן ויתרה על המערכת המארגנת והתמקדה רק בדימויים, ומסתיים, לעת עתה, ברישומים מדויקים ומזוקקים, שחוזרים אל הגריד הנקי, נטול כל דימוי הניתן לזיהוי. כדאי להדגים את המהלך הזה על-מנת להטיב להבין אותו, ואולי גם לחלץ מתוכו מספר תובנות לגבי מהות יצירתה של האמנית.

 

הרישומים הגדולים מתחילת שנות התשעים מתאפיינים, כאמור, ברישום חופשי, אקספרסיבי, עם סדר פנימי ברור. הפעולה מצטמצמת לתחומי הנייר, משאירה שוליים ברורים מסביב לאקט הרישום. עבודה ללא כותרת משנת 1992 (מס' 1) מסמנת את תחילת המהלך: בחלק העליון מין סבך ולא גריד מסודר. קו אופקי אחד עם שירבוטים שנותנים בו קצב. במרכז הרישום דימוי מופשט חזק, מזכיר רגל או מטאטא. בחלק העליון מוטבעת המלה "חסד", הדימוי היחיד שניתן לזיהוי ודאי. היא מוטבעת באמצעות תבנית, ללא רישום אישי, אולי כדי לטשטש את המקור. מי רשם את המלה "חסד"? האם המקור הוא חיצוני והאמנית רק שימשה לו כלי מתווך? והאם זו מתנה או משאלה? המלה "חסד" כמו מחולקת לשניים כתוצאה מהשימוש בתבנית. האות ס' חצויה. החסד סדוק. המלה הטעונה הזאת, הצבועה בכחול האציל, טוענת את העבודה כולה בכוח מאגי ומרמזת, כאמור, על התערבות חיצונית, כבת-קול הלוחשת "בחסד עולם ריחמתיךְ".

 

עבודה מאוחרת יותר, אף היא ללא כותרת (מס' 2) כבר אומרת כולה סדר ואירגון: מערך אופקי בפחם בבסיס הרישום, שירבוטים בקצב קבוע לאורך הקווים האופקיים מזכירים סימני פעימות על מוניטור, או לחילופין גדר תיל. הקו התחתון מקבל חיזוק של מספר קווים נוספים ותומך במבנה הכללי. מעל, שיכבה של קווים אנכיים בגרפיט הבונים מסך שאוטם כמעט לגמרי את הרישום. כמעט, מפני שהפינה השמאלית התחתונה מטופלת באופן שונה ומכילה בתוכה את הדימויים הפיגורטיביים היחידים ברישום הגדול: מערך מאורגן ומרובע של תשעה זוגות אופניים, רשומים בצורה בסיסית, קצת מפורקים. גלגל אחד גדול ממשנהו. הדימוי מזכיר דו-אופן ישן, אבל גם כסא גלגלים (דימויי האופניים יחזרו מאוחר יותר, ברישומים אחרים, אבל שם הם יהיו כבר בתנועה, טעונים באנרגיה, ללא סימנים לשבירות או התפרקות). המבנה מזמין מבט על כל הצירים הגיאומטריים – אופקי, אנכי ואלכסוני, כמו משחק איקס-מיקס-דריקס; ניתן להזיז בדימיון את הדימויים ולהחליף ביניהם מבלי לערער לרגע את המבנה כולו.

 

האווירה המיסטית נוכחת גם ברישומים נוספים, מאוחרים מעט יותר, ובהם דימוי משותף: מטוטלת. בעבודה אישה מתפללת (בורקה) (מס' 5), למשל, דמות אישה עטויה "בורקה" (כסות שנשים מוסלמיות דתיות עוטות באפגניסטן) כמו מרחפת בחלקו העליון של הנייר. היא זורה אבק או רסיסים כלשהם ובה בעת מניעה מטוטלת. כתם שחור מכסה את פניה. הדמות המיסתורית נראית גדולה מן החיים, מעניקה בנדיבות משהו לא מוגדר אל קהל בלתי נראה. מאחר שהעבודה נעשתה בשנת 1997, לפני שהאיום האפגניסטני חדר לתודעתנו, אני מניח שלא איום זה הביא לבחירה בדימוי ועל כן אין לראות בו דימוי מאיים, אלא דמות חסרת פנים שאני קושר אותה עם אותה אווירה מיסטית שהזכרתי קודם. הדמות, כאמור, מניעה מטוטלת, כלומר מטילה גורלות ומנחשת ניחושים, תוך הסתייעות באנרגיות חיצוניות. גורלו של מי נתון בכף?

 

הדמות הזאת חוזרת בעבודות נוספות, למשל בעבודה הנושאת את אותו השם (מס' 6): הדמות מניעה מטוטלת ומפזרת אבק, אך הפעם היא ממוסגרת במלבן קווי שבפינתו ציפור. הרישום בנוי משתי שכבות של נייר: מצע של נייר לבן ומעליו גיליון של נייר פרגמנט שנושא את רוב האלמנטים של הרישום. נייר הפרגמנט מגולגל ומהדהד את הגוף עליו יושבת הדמות. כדורי המטוטלת סטטיים, לכודים בתוך הנייר המגולגל. אקט אחד של הטלת כדורים מעוקר על-ידי אקט נגדי העוצר את תנועת הכדורים ומגביל אותה, בין אם כדי להתערב בגורל ולשלוט בו, ובין אם מחמת הצו התנ"כי האוסר פנייה אל כוחות מאגיים, הטלת גורלות וניחושים למיניהם. באמצעות הנייר השקוף אנו רואים למעשה את צידם השני של הכדורים, דמויי המטבעות, דבר המחזק את הקשרי המקריות והגורל שבדימוי – למטבע יש שני צדדים.

 

רישום קטן ללא כותרת, משנת 1999 (מס' 8), ראוי להתייחסות נפרדת. יש לו מאפיינים סימבוליסטיים ואירוטיים ונדמה שהוא מספר סיפור. הנייר מחולק בצורה חדה לשני חלקים: בחלק הימני, הבהיר, זוג נעליים גבריות וגבוהות – נעלי עבודה או נעליים צבאיות –  המתחברות לחלק השמאלי באמצעות אלמנט דמוי גשר. בחלק השמאלי, הכהה, דימויי מפתחות בתוך גריד דק. המפתחות לא רשומים בצורה ריאליסטית, אלא קצת כמו בקומיקס, ומזכירים זרעונים בחיפוש אחר ביצית להפרייה, או אפילו איברי מין זכריים. הנעליים מעידות על העדר בעליהן ולכן מעוקרות ואינן משמשות ליעודן. הרישום מזכיר את עבודתו של דושאן הכלה מופשטת על-ידי רווקיה, אפילו. המפתחות/זרעונים ממלאים את תפקיד הרווקים בעבודתו של דושאן, ואילו הנעליים את תפקיד הכלה. אלא שאם בעבודה של דושאן הרווקים אינם יכולים לממש את תשוקתם, הרי שכאן פרידמן שוב מתערבת בגורל ובונה גשר בין שני חלקי העבודה.

 

אחרי סדרת עבודות מופשטות למחצה, המזכירות רישומי מפות טופוגרפיות ונושאות את השם הכולל הסכנה שבתחיית המתים (מס' 9, 10, 11), הגיעה פרידמן אל הרישומים האחרונים, המתאפיינים בהפשטה גמורה, ללא כל דימוי הניתן לזיהוי (מס' 14, 15). בכולן גריד המכסה את כל פני הנייר, ללא שוליים. הגריד המדוייק מעומת עם צורה חופשית – שני קווים עבים החוצים זה את זה בעבודות המוקדמות יותר, וקווים דקים והולכים עד שהם הופכים לקישקוש שנעלם אל תוך הגריד, בעבודות המאוחרות. באמצעות אור וצל יוצרת האמנית מערכות שתי וערב בעלות עומק שמתקשרות לעבודות המוקדמות, אך שונות מהן בתכלית, שהרי הראשונות התאפיינו במערך סתום וכהה, פסימי אולי, ואילו העבודות האחרונות, יחד עם היותן רוחניות יותר, הן אופטימיות באשר האור בוקע מבעד לחרכים.

 

מהי, אם כן, אותה מהות המאפיינת את עבודותיה של צילה פרידמן, ומה משותף לדימויים השונים המופיעים בהן בעשור האחרון? נדמה לי שהתשובות טמונות במושג התנועה. המושג הזה שעומד בבסיס היקום והחיים, שהוא מובן מאליו לרובנו, איננו כך לגבי האמנית. היא נדרשת אליו שוב ושוב באמצעות דימויי האופניים, המטוטלת, הציפור או הנעליים. ההידרשות הזאת היא ביסודה פיסית מאוד, עניין לה בציר האופקי של התנועה, בעצם האפשרות או חוסר האפשרות לנוע ממקום למקום; אך בתוך כך היא מלווה גם בתנועה מטאפיסית על הציר האנכי, באשר העבודות פושטות צורה עם תנועת הזמן, מתפטרות ממטענים עודפים, עוברות תהליך של "התנדפות", של תמורה רוחנית. הייתי אומר אפילו שהן מתקרבות אל ההארה. בסיס הרישום, הגריד, שהחל כרישום חופשי וגס, הגיע בעבודות האחרונות לאיכות רשתית דקיקה, שקופה ואוורירית. הקווים החופשיים, שמוצאם למעשה בכתמים המאורכים שבעבודות המוקדמות, נעשו דקיקים ומרחפים עד שכמעט נעלמו.

 

עבודותיה של צילה פרידמן מתאפיינות גם בגישה דיכוטומית, מפוצלת: תנועה וחוסר תנועה, צד אחד וצד שני, שיכבה עליונה ושיכבה תחתונה, פנים וחוץ, התנדנדות בין מצבים שונים ואפילו הפוכים. נראה כי היא מציבה במרכז עבודתה את הספק כערך. הדימויים נמצאים בתהליך מתמיד של שינוי, גלגול ותמורה. אופציית המקרה ויד הגורל נבדקות שוב ושוב לא מתוך התנערות מאחריות, אלא להיפך, מתוך מודעות לאפשרות הבחירה, לכך שגזירת גורל ניתנת לשינוי, שהבחירה תמיד בידנו ובידנו לשנות ולהשפיע על גורלנו.

 

אילן ויזגן, תנועה גדולה, משכן אמנים, הרצליה, 2002

 

 

בחזרה לרשימת הפרסומים
English
כל הזכויות שמורות © צילה פרידמן 2007   האתר נבנה ע"י: IMK - קידום אתרים ועוצב ע"י: www.Sketch.co.il