מתוך מאמרו של   ד"ר צפריר קולת
כתב עת:  גליליאו / ספטמבר-אוקטובר 2002 , גליון 51 

אנחנו מוקפים במפות מכל עבר, החל ממפת הכבישים הבין-עירוניים, דרך מפת הסדרי שביתת הנשק וכלה במפת המבנה שאנחנו עובדים בו. מוֹכְרִים לנו מפות אסטרולוגיות ומפות מטרו, מפות היסטוריות ומפות קרב. מה המשותף לכולן, מתי ראוי לקרוא לציור מפה, מה ההבדל בין המפה לממופה ואיך קובעים מי הוא מי?


"…מנהג גדול היה בירושלים מפה פרוסה על גבי הפתח כל זמן שמפה פרוסה אורחין נכנסין נסתלקה המפה אין האורחין נכנסין", תלמוד בבלי, בבא בתרא דף צ"ג ע"ב.


יהודה עמיחי כתב על נערה ששמה שׂרה, שהוא "רוצה לשוחח עמה על תיקונים במפת חיי". שרה, ללא ספק, היתה שואלת אותו מהי אותה מפה: האם היא מורכבת מהשביל שחרשו רגליו על פני שדות? ואם כן, האם גם השדות כלולים במפה? האם מדובר במפה עכשווית, שמצטיירת ממש ברגע שבו הוא רוצה לשוחח עמה, או שמא ייכללו בה גם רגעים עתידיים, שישתנו בהתאם לשיחה עם שרה. עמיחי יענה מה שיענה, מעברה האחד או האחר של המפה. חופש המשורר מותיר מקום רחב בהרבה מחופש הגיאוגרף. אבל המפות, המפות עצמן, אם רק מציירים אותן נכון, גם הן מתירות חופש, ואולי אף מכוננות אותו.
מדוע אנחנו זקוקים למפות והאם המפות מקיימות את הציפיות שתולים בהן? עד כמה שונה המפה מהמציאות שהיא מתארת, עד כמה היא מושפעת ממנה ומשפיעה עליה?
צייר לי מפה
כדי לקבל הגדרה "מהי מפה" מספיק ללכת למילון. כדי להבין מה המהות שלה צריך לרדת לדעת המשרטטים, לנסות להבין מדוע הם זקוקים למפות, והאם המפות מקיימות את הציפיות שתולים בהן. אנחנו מציירים אותן כדי לנווט, להגיע ממקום למקום. אנחנו מציירים אותן כדי שיעזרו לנו לתכנן את צעדינו, כדי שיקנו לנו תחושת שליטה, גם אם אין סיכוי שנרצה להגיע מירושלים לאמריקה. אנחנו מציירים אותן לשם היופי, כמו שמציירים תמונת נוף או טבע דומם; כדי להשוות בין א' לב', כדי לחשוף את הקשרים הסמויים שמתחמקים מאיתנו כששלל הפרטים מפריע לראות את היער.
בראשית היה הסמל. האנתרופולוגים מוצאים אותו בציורים הפרימיטיביים שעל קירות המערות. הבלשנים מחפשים את ההגה שהפך לציור ואחר כך לאות. הביולוגים טוענים שמקור הסמלים אצלם וחוקרים איך הם משמשים כאמצעי תקשורת: החל בדבורה, שהצהוב-שחור שלה מאותת על קיומו של העוקץ, דרך פרוות הייחום של היעל, זנבה השחור של הצביה האומר לעופריה "עיקבו אחרי" על רקע האחוריים הלבנים, וכלה בפטרייה, שמזהירה מפני רעלים באמצעות נקודות לבנות על רקע אדום. באו בני האדם וצירפו סמל לסמל, אות לאות, עד שנוצרה המפה.
הלכה המפה וניסתה לנגוס חלקים גדולים יותר ויותר ולהעבירם לרשותה. הלכו הפיתגוראים ואמרו – המפה היא המספרים – כלומר, היא העולם. ומי שאינו יכול להביט היישר במפת המספרים, ממליץ לו פיתגורס – "התבונן בשמים", כי השמים והכוכבים הם אספקלריה של המתרחש על הארץ, כשם שגם המספרים מראים עליו. כדי להבין את סדר הדברים – את הקוסמוס, אמרו הפיתגוראים, יש להתבונן במפה המופשטת ביותר שלו – המספרים, או בזו המופשטת מעט פחות – השמים.
אין מוקדם ומאוחר במפה
קריטריון אפשרי הוא שהממופה קדם למפה. הממופה הוא המציאות, והמפה היא רק בבואה שלה. אפשר להחליט שסדר הזמנים קובע: תחילה היה הירח, ורק אז היתה המפה שלו. תבוא ברזיליה, בירת ברזיל המודרנית, ותעמיד אותנו על הטעות. את ברזיליה תכננו מן השולחן. נתנו לה צורת ציפור גדולת כנף, או קשת שחץ שלוח ממנה, הכל לפי ידם הקלה של המתכננים. רק אחרי שנתנו לשכונותיה שם וצבע (השכונות דומות מכדי שאפשר יהיה להבחין ביניהן ללא הצבע), רק אז הונחה אבן הפינה. אז מי קדם למי? המפה לברזיליה או ברזיליה למפה? – וכך גם השכונות החדשות העולות בארצנו הישר מבטנן של מפות תכנון.
קדימות בזמן, אם כן, לא תוכל לברר עבורנו מי הוא מי. אפשר לחפש את הפתרון בפרטים: בברזיליה הממשית יש משתנות ותחנות אוטובוס, עצים לא גזומים ובתים בגובה כזה או אחר. כל אלה לא קיימים במפת התכנון של העיר, שלא לדבר על בני האדם שחיים בה. אולי זה אי הסדר הברזילאי שחלחל אל המפה, והציב את הקו בינה לבין הממופה.
אפשר לפתור את בעיית קדימות הזמן בברזיליה, אך מה בדבר דיוקנה של עיר דמיונית? זו, גם אם תוקם בסופו של דבר, אינה שונה בהרבה מכל ציור אחר. ציור מועתק (שלא לומר מזויף) הוא בבחינת מפה של הציור האמיתי. המומחה יידע מיד לקבוע איזה מהשניים צויר על ידי האמן הידוע ואיזה על ידי הקרימינל. משימת המומחה תהיה קשה יותר אם המזייף הוא בן תקופתו של הצייר, וקשה עוד יותר אם הוא הצייר שהעתיק עבודה של עצמו. נראה לנו מובן מאליו שהעותק הוא המפה, אבל היוצרות מתהפכות כשמדובר בסקיצה לעומת ציור מוגמר. במקרה כזה, כבר הרבה יותר קשה לקבוע מי המפה ומי הממופה. גם אם יש בידינו שני עותקים זהים לחלוטין, כל אחד צויר על בד אחר ובצבעים אחרים (הכוונה למולקולות ממש). כך הופכת בעיית המפה והממופה ל"בעיית הזהות", שגם הפיזיקה המודרנית מתחבטת בה. מכאן אפשר להסיק, שהרחבת מושג המפה עד שיכלול כל בבואה ובבואה, היא מלאכותית ואין בה ממש. מפה אמיתית זקוקה לסמלים שירכיבו אותה.

סמל ראשון ורבי סמלים
נשוב אם כן לסמלים. הראשונים שבהם שמרו על קשר אל המסומל. ככל שעלה סדר הסמל, מידת הסמל, הוא הלך והתרחק ממה שייצג. קשה לשמור על אייקון בעל משמעות כשעוסקים בסמלים מסדר שני – סמלים של סמלים. קשה כשעוסקים בסמלים שמידתם אינסופית – למשל, כל המספרים בין אפס לאחד, שאי אפשר למנות אותם בזמן סופי. לפיכך, סמלים כאלה ילכו ויהפכו שרירותיים יותר ויותר. למשל: לציורי הספרות הערביות שאנחנו משתמשים בהן אין ולא כלום עם המושג שתיים והמושג שלוש. לו היה להם קשר כזה, בדומה לספרות הרומיות (I, II, III), הייתה נמנעת פריצת הדרך אל המתמטיקה המודרנית.
מהעבר השני, הממשי יותר, נמצאות המפות הטופוגרפיות. אלה, בשבתן כמארגי סמלים, שומרות על קשר עין עם המיוצגים בהן. נחל תמיד יסומן בכחול (אף אם הוא, לא עלינו, מזוהם כרגיל), כמו גם הים שאליו הוא זורם. מערה היא חצי עיגול המזכיר את פתחה, חורבה מסומנת על ידי נקודות מגודרות – סימון שהולך ומתרחק מהתמונה המציאותית של המסומל. מסתבר שגם בסמלי המפה הטופוגרפית יש הירארכיה במידת ההפשטה והשרירותיות של הסמלים שבמקרא.
אם נמשיך ונטפס בסולם ההפשטה, יהפכו המפות שלנו עירומות יותר ויותר מפרטים. תעלם התכסית ובסופו של דבר גם התבליט ייעלם. במקומם של אלה יתוספו עוד ועוד סימני מקרא או שמות: שמות מדינות במפה מדינית, שמות עמים במפה היסטורית.
האם, כמו שאומרים המיסטיקנים, המפה המופשטת ביותר היא המפה הריקה? כשנגרע גם את ציוני השמות, נישאר רק עם קווי המתאר. לא בכדי קוראים למפה כזו "מפה אילמת". לא מפה עיוורת, לא חירשת, לא תתרנית. אילמת. בלי קול ובלי שפה.
והשפה, מה עם השפה? יש הטוענים שהיא יכולה להיות מפה מושלמת של המציאות. אחרים יאמרו שהשפה מתווה דווקא את עולם המחשבה שלנו. פנייה ל"חלקיקים האלמנטריים" של השפה עשויה להצביע איזו מהאפשרויות, אם בכלל, תקפה.
בדומה למקרה של המפה הטופוגרפית, אפשר לתהות עד כמה שרירותית היא הבחירה בסמלים )שבמקרה הזה הם מלים) כדי לציין עצמים. עד כמה קל להגות ראשונות את המלים אמא ואבא, מה מקום האונומטופיאיות ואיך הומצאו מלים המייצגות מושגים מופשטים לחלוטין? מהו הקשר שבין המלה "מפה" לבין המפה שאני מחזיק בידי? מי שירצה לטעון שהשפה היא מפה של עולם המציאות, ייאלץ לכלול בעולם המציאות גם את יצירי הדמיון והמחשבה שלנו.

אם השפה היא המפה, ואורח החשיבה שלנו הוא הממופה, אזי לעולם הזה יש תקנה: תיקון השפה וניקויה יכולים לסייע לנו לרחוץ בניקיון כפיים מחשבתי, נעדר דעות קדומות, גזענות וגסות רוח. עולם המחשבה שלנו הוא עולם פנימי, שבו יש לנו שליטה חלקית. גם השפה שנהגית על ידינו מבטאת את עולמנו הפנימי. לכן, אפשר להניח שהקשר בין העולם הפנימי לבין השפה הוא יותר דו-סטרי מכפי שאנחנו מוכנים להודות. אבל בהנחה כזו, מיד עולה השאלה: עד איפה מגיע עולמנו הפנימי ומתי הופכות המניפולציות, שמבצעים על המלים כדי להשפיע על העולם, למעשי כשפים? יתרה מכך, מדוע שלא יתוקן העולם עצמו, החיצוני, באמצעות שינויי השפה?
המפה, שמשמיטה פרטים מהממופה ומוסיפה מקרא לסמלים וציוני שמות, שמעלה את רמת ההפשטה ומתרגמת את הקונקרטי למופשט, מצליחה לעתים גם להפוך את המופשט לקונקרטי.

 

בחזרה לרשימת הפרסומים
English
כל הזכויות שמורות © צילה פרידמן 2007   האתר נבנה ע"י: IMK - קידום אתרים ועוצב ע"י: www.Sketch.co.il