מתעסקות עם אלהים  / אפרת פלד שדה, אוצרת התערוכה
 שם התערוכה 'מתעסקות עם אלהים' אוצר בתוכו עולם שלם של שאלות, מסע של חיפוש אחר אמת פנימית, אמונה וגבולותיה של האמונה. כל אחת מהאמניות המשתתפות  מביאה פרשנות משלה והתערוכה כמכלול מעלה פרשנויות אישיות ואף קולקטיביות של מושג האלוהות מזווית לאו דווקא אמונית-דתית, אלא כמושג רחב ומופשט יותר, העוסק במסע פנימי, גוף, טקסט, טקס ופולחן אישי.
בתערוכה מציגות כעשר אמניות חלקן ממגזר חילוני – יהודי וערבי –  וחלקן מהמגזר הדתי:   פאטמה אבו רומי, רות קסטנבאום בן-דב, נחמה גולן, מיכל זיגדון, רות דורית יעקבי, מאיה כהן לוי, שולי נחשון, זיוה נתנאל, מרוות עיסא, צילה פרידמן
  מסע אישי בין שני עולמות -  בין העולם הדתי-חרדי לחילוני מתקיים בעבודותיה של צילה פרידמן. פרידמן נעה ביניהם ובוחנת בעבודותיה היכן הגבול הנסתר מהעין בין חולין לקודש, בין מסורת לעכשוויות. קווי העפרון הדקיקים שטים בחלל ונתפרים על גבי המצע, כמחפשים מקום, נקודות אחיזה, ומרמזים עבור פרידמן  את קוויה של מפה טופוגרפית ונימי דם זערוריים על פני העור. החיפוש האמנותי והחיפוש העצמי שלובים זה בזה ובאמצעים כה נזיריים מעלה פרידמן שאלות מהותיות של זהות ואמת פנימית.                                                                                                  אותו חיפוש ניתן לראות גם בעבודותיה של מיכל זיגדון העוסקת בנושא הגבולות - בין מותר לאסור, בין מקריות לשליטה, בין קודש לחול. עבורה המצע הינו סוג של מעבדה בה מתנסה בשמנים שונים, אשר ברגע נגיעתם בנייר מקבלים חיים חדשים, מקריים, בלתי ידועים מראש. הכתמים תחומים בקו עפרון דקיק, כאילו מבקשת להגדיר את הלא מוגדר. במשנה מפורטים סוגי השמנים והפתיליות בהן מותר ואסור להדליק נרות שבת (מצווה נשית בבית היהודי) את הטקסט הזה קוראים הגברים בערב שבת בבית הכנסת. זיגדון אינה לומדת את הטקסט בדרך המקובלת, אלא בדרך האמנות. משתמשת בחלק מן המוטיבים המופיעים במשנה (שמנים וביצים), מפגישה חפצים יומיומיים עם טקסטים ומוטיבים סמליים של הדת, ודרכם מעלה שאלות מהותיות בדבר מקומה כאישה בעולם הדת, על המרחב הנשלט אל מול המשוחרר, על המתח בין האסור למותר.                                                                                                                                           נחמה גולן, אמנית שומרת מצוות, עוסקת רבות בסוגיית מקום הגוף הנשי אל מול הטקסט או היעדר הטקסט התלמודי. הטקסט עבור גולן מהווה חומר גלם ליצירת אמנות עכשווית. דרכו מעלה שאלות נוקבות ומתריסות על מעמד האישה בעולם החרדי, דוגמא לכך ניתן לראות בעבודתה "ויסגר בשר תחתנה", 2010, הטקסט לקוח מספר בראשית פרק ב', פס' כא', הטקסט פלסטי, כירורגי בו בולט הכיתוב החסר התנכ"י, מתאר את תהליכי בריאת האישה מן הצלע . מן הכתוב עולה כי קדמו לבריאת האישה, חיות השדה ועוף השמים. אדם מתכבד לקרוא בשם לכל חיה ועוף ומתוך טקס נתינת השמות מזהה האדם כי לכל החיות יש בנות זוג ורק לו לא נמצא עזר כנגדו, מקומה של האישה אחרונה בסדר השתלשלות הבריאה מתורץ במדרשי האגדה "רצה הקב"ה כי יתבע האדם במו פיו אישה ,כדי שלא יאמר מה האישה הזו שנתת עימדי" (מדרש בראשית רבה)                                                                                                                בטכניקת צילום מעובד, של כף היד השמאלית, מוכפל, תוך דיוק סגירת  קווי כף היד מוצג בתיבת אור.  על הדימוי שתול טקסט "ויסגר בשר תחתנה" הצגת הדימוי מואר מעלה אצל גולן זיכרון לשני צירי זמן, טרום החטא אדם וחוה בגן עדן עוטים כתנות אור ולאחר החטא הופכת כסותם לעור ונקצב זמן חייהם על פני האדמה.                                                                 
העיסוק בשאלות של נשים ודת חוצה גבולות  ובו נפגשות בתערוכה הנוכחית אמניות יהודיות, מוסלמיות ונוצריות. פאטמה אבו רומי יוצרת דיוקנאות שלה ושל אביה לבושים ברעלה. אבו רומי בעבודותיה שוברת מוסכמות ומביאה לידי ביטוי את השאלות הנוקבות על זהותה כאמנית מוסלמית. הרעלה המסתירה את הפנים ומשאירה פתח צר לעיניים רקומה על גבי הבד ויוצרת פיתוי ויופי שסותר את הצניעות. האב, נדרש ע"י בתו  לחוות את מעמדה של האישה המוסלמית העוטה רעלה על פניה ובעצם לחוש או להזדהות עם מקומה. אבו-רומי מדגישה את אהבתה לאביה, עד כדי הערצה. דרך הציור היא מבקשת לחולל שינוי בחברה המוסלמית ומודעת לקושי העצום בכך. עוסקת רבות בכיסוי וגילוי, בשאלות עד כמה מותר ואיפה עובר הגבול?  מה כוחו של המבט בחברה ובאמנות?                                                                                                                  העיסוק בכיסוי ובגילוי בא לידי ביטוי גם ביצירתה "בדים", 1999, של רות קסטנבאום בן דב  בה בוחנת את הקשר המורכב בין  היהדות לאמנות.  העבודה מורכבת מארבעה חלקים, הגוף הנשי מתגלה בהדרגה דרך הטקסט ותוך כדי כך הטקסט מתכסה ונעלם. בבד הרביעי מתגלה במעומעם גוף אישה ועל בטנה מופיעות שאריות של טקסט. הטקסט לקוח מתוך התלמוד הבבלי, מסכת יומא, נ"ד. בן דב עוסקת בנושא חוש הראיה ומקומו בחוויה הדתית. במרכז הטקסט דיון על הבדים - המוטות הנושאים את ארון הברית במקדש - האם הם נראים מבעד לפרוכת המכסה את הפתח של קודש הקודשים או לא? "הא כיצד [הבדים] נראין ואין נראין…דוחקין ובולטין בפרוכת ונראין כשני דדי אשה" שנאמר: 'צרור המור דודי לי בין שדי ילין' (שיר השירים א', 13). אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרין להן 'ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה.'". זהו טקסט המדמיין יצירת אמנות (פסלי הכרובים) המייצגת את הקשר בין האדם לאלהים.  עוסק ברגע רחוק שבו ראיה וגופניות נתפסו כחלק מחוויה של קודש בתרבות היהודית. הקישור הוויזואלי והמילולי בין הבדים לשדיים ולשדי כשם האל, ובין הכרובים לזוג אוהבים ולאהבה בין האדם לאלהים נאמרו בפשטות ובישירות בטקסט קנוני, לא אזוטרי.                                                                                                                          את החיבור בין הפולחן לגוף, הקשר הוויזואלי והמילולי בין האדם לאלוהיו, נמצא בעבודותיה של רות דורית יעקבי המגדירה עצמה כאמנית, כנביאה המתקיימת בהוויה שבין שני עולמות. יצירותיה מתקיימות בחלל של אי הידיעה בין שני מצבי קיום, בין שתי זהויות. הראשונה- חומרית. השנייה, רוחנית, נטולת גוף, צפה, מנותקת. ביטוי העולם הכאותי המביא לתהליך בריאה וייצוב. בעבודותיה דמויות הנשים הן ייצוגים סכמאטיים של גוף ארוך, דמויות הנעות בין חללים מוארים וחשוכים. הנשים נוגעות-לא נוגעות באור השביר, בשכינה. פורשות ידיים לעבר אמת ראשונית. בין אשה קדשה לקדושה, בין טהורה לטמאה.  את הסדרה "ברוך אתה", 2009, החלה יעקבי בזמן שהות בנה בצבא. הציור הפך למעין איקונה, קמע, אובייקט מאגי בעל עוצמה ומתוך תחושת הפחד והסכנה גברה התפילה והאמונה בציור כמלאכת קודש, בו מתקיימת החייאה של החומר ושל כוחות הנפש. היצירה כגאולה פנימית, כרפואה.                                                                                                           גם בעבודת הוידאו "טבילה", 2006 של שולי נחשון מתקיים מסע אל חוויה נשית, אינטימית של הטהרות והחייאת הגוף והנפש. הטבילה, הנהוגה כמצווה דתית יהודית מקבלת אצל נחשון מקום של עוצמה נשית. ביחד עם אמה ואחיותיה מתועדות טובלות במקווה. המים כיסוד קיומי, כמקום לתיקון והטהרות, כמעניק חיים. חוזר בתרבויות רבות ובטקסים שונים. נחשון מכניסה אותנו לתוך מקום אינטימי בחוויה של אחוות נשים. בו השיחות הקטנות על דברים דה-יומא מתערבבים עם אקט טקסי של הטהרות וזיכוך.                                                                                                     החיבור הרוחני בין האדם, התרבות לטבע, ליסודות הראשוניים,  בא לידי ביטוי גם בעבודותיה של  מאיה כהן לוי. ביצירתה "אורנמנט אסלאמי", 2002, לצד התשוקה לסדר, מבקשת כהן לוי לפרק ולממש את הסדר הקוסמי המתקיים בכל משטח אורגני, לחלץ ממנו את כוחותיו הפנימיים, לחשפו ולכסותו, לקרעו או להרכיבו תא אל תא. כהן לוי פועלת ע"פ חוקי חתך הזהב. אותו חתך זהב השואף לתיאור המושלם, נוצר ונשבר בידיה, בעבודה זו מופרע המושלם ע"י שני  גופים שחורים המבטאים לדבריה את האיזון המופר. התייחסותה אל מושג אלוהים כאמנית חילונית, הינו חיפוש רוחני אשר נע בין הצורך ליציבות ולסדר הרמוני ושבירתו היומיומית  שבירה אחרת, הנוגעת לפן חברתי ישראלי, נמצא בעבודתה של  זיוה נתנאל, מנקודת מבטה כאמנית חילונית, מטעינה את הטלית, סמל הטוהר ואמונה אדוקה בתרבות היהודית, בשאלות של מהות ומוסר. נתנאל בוחרת לציין את אחד מרגעי הקונפליקט שבחברה הישראלית – בין היהדות האורתודוכסית לזו החילונית.  אירוע שהתרחש בשנות ה-90 בו הפגינו חרדים לבושים טליתות ברחובות ירושלים. נתנאל מתכתבת עם ברנט ניומן( 1905-1970)    (Newman) אמן יהודי-אמריקאי אשר לעבודותיו המופשטות זיקה ליהדות ולקבלה , ובסדרת "המניין"  1997, מביאה את נושא הטלית בשפה מודרניסטית של הפשטה. אולם מתחת לפני השטח, מבעבעות תחושות קשות שלא מקבלות נראות, אלא דרך הטקסט המחבר.                 
העיסוק בשבירה, במסע הפנימי הפיזי והרוחני, בגבולות בין שליטה ושחרור, בין האדם לאלוהיו מתחברים יחדיו בעבודותיה של מרוות עיסא בעבודתה "סרגל הכאבים", 2010, מביאה את תחושתה שהאדם החילוני נזכר באלוהיו ברגעי קושי ומשבר. אז פונה הוא אל האל לעזרה בתפילות וזעקות שבר. בעבודה מדרגת עיסא את סף הכאב מחלש לחזק ושואלת את הצופה – באיזה סף תפנה לאלוהיך? עיסא מסמנת באדום את רמת הכאב הנוכחי שלה כאמנית בדרגת בלתי נסבל. הזעקה והפנייה לאל באה ממקום של קושי ומשבר, של חוסר אונים.  עיסא תוהה האם אחרי שהכאב עבר את גבולות רמת הסבל אלוהים יכול לעזור?
לסיכום, התערוכה מכילה קשת רחבה של התבוננויות, מסעות חקר וחיפוש, בפן האישי, החברתי, הנשי. עיסוק בסוגיות יומיומיות ורוחניות של גבולות וחצייתם בין מותר לאסור, בין שחרור לשליטה, בין קודש לחול. הטבע כמבטא סדר קוסמי, מובא כמעבדת ניסויים, אותו מבקשות האמניות לחקור, לכסות ולגלות, להרכיב ולשבור.

  

מתעסקות עם אלוהים!? / ד"ר יעל גילעת, המכון לאמנות, אורנים.

הכותרת הפרובוקטיבית של התערוכה טומנת בחובה שאלה הדורשת התעכבות. מה טיבה של העשייה האמנותית של אמניות באמונה?
האם המרחב האמנותי, שבבסיסו עומדת הזיקה הבלתי ניתנת להתרה בין רוח וחומר,  בין חושניות להמשגה, מציע לנשים כר פעולה שנבצר מהן, בעקבות השליטה גברית החוצה דתות וזמנים? האם ה"התעסקות" באלוהים מכריזה מראש על מעמדה, הנחות מזו של עבודת קודש? נדמה שהפרובוקציה עושה את שלה ופותחת את היצירות וההקשר בו הן מוצגות, לפרשנות רחבה, תוך שימוש בהיפוכים.
 השימוש היומיומי בפועל "להתעסק" מעלה קונוטציות של דבר- מה ארצי מאוד. משהו שלשים בו, נוגעים בו, "מבזבזים" זמן בקידומו, מנהלים עליו משא ומתן ואף סוחרים בו. לעומת המונח המכובד "עיסוק" שבו אנו מתייחסים לפרופסיה, למקצוע, להתמחות, ה"התעסקות" מעוררת תחושה קלה של אי נוחות טורדת, או לחילופין אף משהו צדדי, אם לא לומר על גבול האסור. הארוטיות שנרמזת ב"מתעסקות", נתפסת כסוג של הסגת גבול. ההקשר המיני הדבק ב"התעסקות", גם אם אינו מצביע בהכרח על קשרים אסורים, יש בו בהחלט נימה של זלזול, או הפחתת ערך. אכן, נדמה שעד לא מזמן נשים נתפסו, ברב התרבויות,  כ"מתעסקות" בדברים קטנים וזוטרים...  השימוש המהופך בהפוכים שבין הרוחני והנשגב לבין הנחות והזניח, בין המותר לאסור, מתגלה כאסטרטגיית פעולה.
יתכן, אם כך, שמתעסקות עם אלוהים רוצה לומר משהו על תפקידה החברתי של האמנות, על מקומן של נשים באמנות ובדת, ועל היכולת להציע חלופות למקום ולתפקיד המצופים. משהו הנמצא בתווך בין העולמות, זה החילוני וזה הדתי, זה של האמנות וזה של הדת. ומעבר לכך, ולרוב ובצורה מרומזת, גם משהו על יחסים בין המינים ועל הבנייתם של גבולות, הגבלות ופריצתם.
שלושה נושאים עיקריים מתקיימים בתערוכה ומשתלבים אחד בשני : המסע - לחיפוש  מקום אישי ומוכלל, מכיל ומאפשר,  הגוף -  הבוחן את גבולות האני הגופני ואת מרחבי הפעולה שלו, נוכח ההבניה החברתית-דתית וטקס ופולחן -  כפרפורמנס חזרתי, כבמה בו משוחק מחזה נצחי, המותיר / מתיר מקום מסוים  לאני המשחק. ה"מקום המסוים", הלא קבוע, הלא ברור, הנתון למשא ומתן, מתכונן בכל עבודה ועבודה ומאפשר מנעד של פרשנויות למושג האלוהות הטרנסנדנטית, החורגת, הנקשרת בעבותות להתעסקות האמנותית הקונקרטית בחומר, בצורה ובמושג.

 

2010 / מרכז ההנצחה טבעון

 

בחזרה לרשימת הפרסומים
English
כל הזכויות שמורות © צילה פרידמן 2007   האתר נבנה ע"י: IMK - קידום אתרים ועוצב ע"י: www.Sketch.co.il