חשבון נפש

התערוכה "חשבון נפש" בגלריה 'הייטאצ' - מקום לאמנות עכשווית בהרצליה', היתה חגיגה לאוהבי יהדות ואמנות והמפגש ביניהם. זאת, משום שתערוכה בנושא זה ובסדר גודל כזה, לא הוצגה מאז אצר גדעון עפרת בשנת 2003 בגלריה "זמן לאמנות" בתל-אביב תערוכה גדולה וחשובה תחת השם "כן תעשה לך – תחיית היהדות באמנות הישראלית" (בהקשר זה ראויות לציון גם התערוכות שמציגה קרן עדי בשיתוף עם מוזיאון ישראל).
התערוכה הקבוצתית בהייטאצ', בה השתתפו כארבעים אמנים, היוותה מעין סיכום של שמונה תערוכות יחיד שהוצגו בגלריה בשנה וחצי האחרונות וכללו עבודות של אמנים הלוקחים חלק בשיח האמנותי העכשווי בהקשרו היהודי. "אף שעולם היהדות הוא מוקד ההתעניינות שלנו בפרויקט הזה, לא חיפשנו אצל האמנים המשתתפים בתערוכה מצע משותף", אומרת אוצרת התערוכה, דפנה נאור. "דווקא השונות עניינה אותנו".
התערוכה נעה על ציר מקובל ובסיסי בעולם היהודי, הקושר את הזמן והמעשה זה בזה (כך, למשל, נהוג לקשור "דבר תורה" הנאמר באירוע מסוים, לפרשה הנקראת באותו שבוע). אף התערוכה שנושאה הוא "חשבון נפש", הייתה אמורה להיפתח בחודש אלול, אך היא נדחתה מסיבות שונות. דווקא הוצאת התערוכה מהקשר הזמן הספציפי (חודש אלול), מגלה ומדגישה עד כמה המושג "חשבון נפש" רלוונטי גם לכל עת.
בהקשר זה אומרת נאור:
"משהתחלנו לכנס בהייטאצ' אמנים אשר עשייתם העכשווית מתייחסת אל היהדות וערכיה, גילינו גם אצלם התעסקות, כמעט אובססיבית בהיבטים שונים של 'חשבון נפש'. נחשפנו לזוויות ראיה שונות, מגוונות, מורכבות ומעניינות. יש אמנים שעשייתם מתייחסת אל עולמם הפנימי ואל מאורעות פרטיים בחייהם: נתק וניכור טראגי בין בעל לאישה, בין זו לבעלה, בין בנים להורים. הם עוסקים בהחמצות, בחטאים ובבגידות, בקרבה, בחסד ובאהבה. יש אמנים שבוחנים לעצמם את מימוש הזהות היהודית, את הדבקות בערכים, ובכללה את ההתחדשות הרוחנית. הם מנהלים שיח מתמשך עם תפישת עולם מורכבת ורבת סתירות. נראה, כי חלקם, נמשך בחבלי קסם אל מקורות היהדות. ויש אמנים שהשיח הפוליטי חברתי הוא נשמת אפם. ערים לבעיות חברתיות ולאומיות, הם עוסקים בתהליכים חברתיים הרסניים, במפגש הטראגי בינינו לבין שכנינו הערבים, בעוולות חברתיות שנעשות בין בשגגה ובין בזדון".

כלים שבורים

בסדרה של 25 ציורים שנעשו בעקבות לוקאס קראנאך, קורבה, ולסקז ואמנים אחרים, משתמשת חדווה אטלס–בן-דוד בצבע הצהוב, הדומיננטי בעבודות רבות שלה ומערבבת תחושות של התעלות, ניתוק מהמציאות ומעין איבוד הכרה זמני. הדמות הנשית המופיעה אצלה ממשיכה את דמות המורה והתלמידים שהציגה בתערוכה "סלינו על כתפינו" בגלריית הקיבוץ בשנת 2003. אטלס–בן-דוד מטעימה כי:
"מאז התערוכה נעשתה דמות המורה יותר ויותר דומיננטית ביצירתי, ואיתה אני מזדהה בעקבות שנות הוראה רבות שקדמו ליצירתי האמנותית".
בעבודה "ברכות" מציגה האמנית מעין תצלומי חתונה משפחתיים, בהם דמויות הנראות כמנותקות זו מזו. לדברי אוצרת התערוכה:
"באצטלה של טקסיות ומסורת יהודית מתמקדת האמנית בהרהורים הפרטיים העולים מתוך מציאות יום-יומית ומוכרת, וחושפת את רגעי המבוכה, הכורח והפער בינם לבין מראית העין של החגיגה המשפחתית המשותפת".
נחמה גולן עוסקת לא פעם ביחס בין התרבות היהודית לתרבות המוסלמית. בעבודות משנת 2007 שעסקו בתימה זו, עשתה האמנית שימוש בטכניקה המערבת בין צילום מטופל במחשב לבין טכנולוגיות פיסוליות. כך, בעבודה "הרי את מקודשת", אותיות עבריות הממולאות בטקסט בערבית, מעוצבות כטבעת על האדמה ומרכיבות את המשפט: "הרי את מקודשת" (ראו "בין ישראל לעמים", תשס"ז, עמ' 21). עבודה זו, המעמתת את קדושת ברית הנישואים עם קדושת האדמה, מזמינה פרשנויות מגוונות. מקדמת דנא נקשרו משמעויות הנישואים ובניית האומה. קדושת האדמה והאקט המטפורי של בעילתה היו דימויים נפוצים בתרבות היהודית והישראלית וסימלו הערצה, כיבוש ובנייה. השימוש בשתי השפות, עברית וערבית, משקף ומגלם בעבודה את המציאות המורכבת של שני עמים הטוענים לקניין על אדמה אחת. בעבודה אחרת של האמנית, חופת אותיות מכסה את פני האדמה ומזמינה למחשבה אודות חשיבות הקניין לעומת שלמות הבניין. ב-"אב המון גויים נתתיך…" (על-פי בראשית י"ז, ה') בוחנת גולן את הקשר המיתולוגי בין הדתות (ראו שם עמ' 23). העבודה מאזכרת את מיתוס האבות והאמהות המשותף לשתי האומות. הכתפיות, המשמשות להחזקת המכנסיים הן מטאפורה לבניין משותף של מסורת, העלולה להתרופף בלי אחיזתם החזקה והמשותפת של שני הצדדים.
בתערוכה "חשבון נפש" הציגה גולן עבודה בשם "דמעות של אדמה", שם המזכיר את שירם של דן מינסטר ויוני רכטר "דמעות של מלאכים", שהפך למעין המנון בטקסי יום הזיכרון (ראו שם עמ' 36). בעבודה שני מלאכים עשויים פוליאסטר ושברי זכוכית, שחבלי תאורה חשמליים מושחלים בהם. מגן דוד וסהר עם כוכב מבחינים בין המלאך ה"יהודי" למלאך ה"מוסלמי". המלאכים משמשים כאן כמתווכים המרחיקים את העדות מן הספירה האנושית לספירה השמימית, בה מתאחדים זיכרון וגורל היסטורי של שני עמים שנידונו לחיות יחד. המלאכים מופיעים גם בעבודות אחרות של נחמה גולן (ראו שם עמ' 22). פעמים הם שלובים זה בזה, ופעמים הם ניצבים "פנים אל פנים" (כזיקה  לפסוקים ולמדרש על הכרובים - "ופניהם איש אל אחיו"). וכך הם נעים בין מפגש ונראוּת הדדית לבין עימות חזיתי.
בעבודה "שהחיינו" רקמה אמנית המיצג אדווה דרורי מלים על גבי שבע מצות (ראו "סדר זמנים", תשס"ז, עמ' 22). על כל מצה נרקמה מלה או שתיים מן הברכה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". ברכה זו משמשת בדת היהודית לציון חוויות שונות של חידוש במסגרת מעגל השנה. כך למשל, היא נאמרת בחגים, באכילת פרי חדש ובלבישת בגד חדש. המצות נרקמו בחוטי רקמה ועל שוליהן נתפרה תחרה לבנה בפורמט המזכיר מפות קידוש רקומות לשבתות ולחגים. בתוך עבודת הרקמה נשזרו אובייקטים שונים – תחבושות, גפרורים שרופים, פתילי נרות, פרחים יבשים ופרגמנטים של איברי בובות מפלסטיק (עיניים, ידיים ועוד). חומרים אלו אוחו לתוך המצה על ידי טפטוף שעוות נרות וצביעת גוונים שונים של לכה לציפורניים.
העבודה יוצרת חיבור בין מרחב ציבורי קולקטיבי ובין מרחב אישי ביוגרפי העולה מן החומרים המשולבים במצה, כמו גם מאופן שילובם. האמנית שוזרת בעבודה מגע נשי עמלני כתפירה ומעשה תחרה. אופן הטיפול במצות השבריריות על-ידי תפירה והמפגש בין שפת הסמל, שפת החומר ומעין שאריות גוף אנושי, מבליטים תחושה של שבירות, התפוררות והתפרקות. אף הדקונסטרוקציה המילולית שעושה האמנית לברכה, מותירה אותה מפורקת במרחב (ובזמן) לפריימים ומסגרות, דבר המבליט את היחסים בין חלקי השפה לברכה השלמה. בחירת האמנית לעסוק בברכה זו נובעת לדבריה מכוחה הפרפורמטיבי והמאגי, ההופך זמן ומקום רגילים לזמן ומקום מקודשים ונדמה, שמשהו מעוצמה זו ניסתה האמנית להכניס גם בשאר האלמנטים שבעבודה.
המוטיבים הפולקלוריסטיים שבעבודה (כגון השימוש במגן דוד) מתכתבים בין השאר עם חפצי יודאיקה ומאתגרים את הגבול שבין אמנות וקישוט לבין פולחן. דרורי, אמנית מיצג היוצרת עבודות עם אמירה פוליטית וחברתית, מנסה לדבריה להציג כאן את מורכבות המושגים "להיות שייך" ו"להיות חלק" מהקולקטיב החברתי והפוליטי, כאינדיבידואל, כאישה וכאמנית. במבט ראשון העבודה נדמית כפרגמנטרית, דקורטיבית ומתאימה לסטיגמה "מתוקה" של תחביב נשי ארכאי. אך מבט בוחן יותר מגלה את הצד הביקורתי שבעבודה, שכן לא בובות שלמות ומתוקות מופיעות כאן, אלא חלקי גוף – פרגמנטים של בובה.
האמנות הפמיניסטית החייתה לא פעם את העיסוק ברקמה ובמלאכת יד בניסיון לשחזר תרבות נשית שהודחקה לשוליים. הקישוטיות והיופי, תמות שבעבר שויכו לתחום ה"נשי" ונקשרו לסטריאוטיפ נמוך ולא נחשב, שוחררו הודות לפמיניזם, והיופי חזר לקבל מקום במרכז ההתעניינות האמנותית. שילוב חלקי גוף של בובה מזכיר עבודות של אמניות המשלבות בין רך לקשה. כך למשל, נוכח השילוב בין תיאורי גוף לרקמה בעבודתה של קרלה סולנו (Solano, קוסטה-ריקה), שרקמה על גופה תיאורי בתים בסגנון ילדותי. עבודותיה של סולנו מזכירות את הפצעים המדממים העשויים רקמה על גבי תיאורי גוף פורנוגרפיים של האמנית המצרית ראדה עמר (;Aamer נולדה במצרים ופועלת בניו-יורק). השוואה זו מעלה אפשרות לראות במצות של דרורי מעין גוף מקודש (הלחם כגופו של ישו) שחלקי פלסטיק, רקמה ושעווה מותכים לתוכו. פרשנות זו מעצימה ומלכדת את משמעות העבודה כעוסקת באפשרות לאיחוי ואף קידוש הקיום האנושי והנשי בזמן ובמקום דווקא לנוכח ועל רקע השבריריות והפירוק הגלומים בהם.
עבודתו של שמעון לב מבוססת על צילומים של דפי מחברת ובהם דוגמאות לסריגת כיפות של אחותו, אותן העתיקה מחברותיה לכיתה ולתנועת הנוער. המחברת נשמרה שנים רבות אף לאחר שכבר הפסיקה האחות להיות דתייה. לב מספר כי:
"לכולן היו מחברות עם דוגמאות שהועתקו אחת מהשנייה ועל פיהן סרגו הבנות בשיעורים, בפעילות בבני עקיבא בנסיעה באוטובוסים ובכל זמן פנוי אחר. אחיות סרגו כיפות לאחים ונערות סרגו כיפות לנערים. זו מעין דרך 'להתחיל' בין הבנים לבנות. לכן (בדומה לסריגת כובע הצמר בפלמ"ח. ד.ש) היה חבוי בסריגה ממד ארוטי מרגש. סריגת כיפה הייתה לעיתים הצעת חברות או היענות להצעת חברות".
הכיפה מופיעה לא פעם באמנות המקומית כאטריבוט לאחר הדתי. אך בעבודתו של לב, העיסוק בה שונה. יצירתו היא מבט על ה"חוזרים בשאלה", אלה "שהורידו את הכיפה". לב מציין כי:
"בניגוד לחזרה בתשובה שארגונים אינטרסנטיים חזקים ופעילים, חדורי תחושת שליחות ואידיאולוגיה מעודדים אותה ומהווים גב חזק ל'חוזרים' – עזיבת הדת נעשית בצנעה ובבדידות מכבידה, כמעט בהיחבא. רגשות האשם כלפי המשפחה וההתמודדות מול אשמת 'הכישלון החינוכי' הם החלק הקשה של הסיפור".
המחברת האישית ובה הדוגמאות לכיפות הופכת אם כן לסמל פרטי לעזיבת הדת, תוך שימור קונפליקטואלי של גרעין הזיקה והפוטנציה לקיום הדתי. לשם כך, שילב האמן בתוך האיקסים והעיגולים משרבוטיה של האחות, טקסטים של נשים וגברים, דתיים לשעבר, העוסקים בתהליכים הקשורים לעזיבת הדת והורדת הכיפה הסרוגה. הטקסטים נבחרו מתוך ראיונות שקיים האמן, שחלקם פורסמו בספר "ושיודע לשאול" (הוצאת חרגול, 1988).
בית הכנסת בפוזנן שבפולין עומד בשנים האחרונות במוקד יצירות שונות. זאת, במקביל להפיכתו לאתר עליה לרגל במסגרת מסעות זכרון ושורשים למזרח אירופה. בית הכנסת נבנה על ידי האדריכלים ולנשטיין וקרמר מברלין ונחנך בשנת 1907. אך ב-4 באפריל 1940, בתקופת הכיבוש הנאצי בפולין, הורדו הכוכבים מכיפת בית הכנסת והוא הפך לבריכה ציבורית עבור קציני הוורמכט.  כיום הוא עדיין משמש כבריכה, אבל גם כחלל לאירועי זיכרון וקונצרטים.
בשנת 2004 עלה בית הכנסת בעבודת וידיאו של האמן הפולני רפל יקובוביץ', במסגרתה הוקרן  הכיתוב "בריכת שחייה" על הקיר החיצוני של בית הכנסת . בעבודת הוידאו נראית בצד אחד  התרחשות החולין בתוך בניין בריכת השחייה, ובצד האחר נראה הבניין מבחוץ עם מלותיו של יקובוביץ', המוקרנות עליו כאות קין. המבנה שב והוצג בעבודת הוידיאו "1942 (פוזנן)" של האמן השוויצרי, אוריאל אורלו (Orlow, חי ופועל בציריך ובלונדון). העבודה הוצגה במרכז המדיה במוזיאון היהודי בניו-יורק והיא צולמה על ידי אורלו במהלך מסע שורשים שערך במזרח אירופה בשנת 1995. העבודה מתחילה בקלוז-אפ מופשט המתבהר במהרה כצילום תקריב של רצפת החרסינה של הבריכה בבית הכנסת. המצלמה נעה באיטיות עד שנגלית במקום בריכת השחייה גדולת המימדים ובתוכה שוחה אדם בודד. ברקע נשמע קולו של חזן השר בלחן מסורתי את תפילת "אל מלא רחמים", שחוברה באשכנז לאחר מסעות הצלב. השירה הוקלטה על ידי האמן בבית כנסת בסיגט (Sziget) שבטרנסילבניה. "בעל התפילה" הוא חזן לשעבר, מאחרוני ניצולי השואה החיים עדיין במקום.
בדומה לעבודה זו, מוצגת בתערוכת "חשבון נפש" עבודת וידאו ותצלום של דורון פורמן בשם "לשחות עם אלוהים". כמו אורלו, גם פורמן מתחיל בהצגת המקום כבריכת שחיה רגילה, ובה נערך באותה שעה שיעור שחיה לבנות. בחלקה השני של העבודה מתעד האמן קונצרט זיכרון שהתקיים שם לאחרונה, אירוע המתקיים בבית הכנסת כל שנה, ב-17 לינואר, יום הדיאלוג היהודי-נוצרי, כחלק מניסיונות להזכיר, לשחזר ולהשיב למקום את תכליתו הפולחנית.
המעברים בעבודה בין יום ללילה ובין שיעור שחיה לאירוע זיכרון, מדגימים את השימוש הדו-קוטבי שנעשה במקום. לאורך כל הסרט מצוטטים דבריה של אילונה קוזין – יושבת ראש יהדות פולין בישראל, המתארת את פעילותה למען השבת המקום לשימושו המקורי. פורמן מספר כי "מה שנשאר מהעבר הם המקומות בלבד, הנגיעה בעבר יש בה כאילו הוצאת המתים מן ההריסות".
בעידן של דיסקולריזציה של התרבות, מוחזרים לא פעם בתי כנסת שהפכו למבני תרבות וספורט לשימושם המקורי כבתי תפילה. אך העבודה המדוברת מראה שגם אם ניתן לשחזר את המבנים ואף להחזיר להם – ולו זמנית - את תכליתם הטקסית, הם תמיד יישארו מונומנטים של זיכרון, שכן את התרבות שהוכחדה לא ניתן יהיה להשיב לעולם.
ז'וזף דדון, אמן אוטודידקט, התפרסם בעבודות וידאו ארוכות, קשות ומאתגרות שצולמו בחלקן במוזיאון הלובר בפריס. הסאונד מהווה חלק מרכזי ביצירות האורגות קול ותמונה במעין אקט נבואי של "ראיית הקולות" (שמות כ', ט"ו). לכך מצטרף ניכוס מחדש של עולם פולקלוריסטי בו משמשים ריטואלים ופולחנים,   שהוא תמה מרכזית החוזרת ונשנית ביצירתו.
ככלל, לאחרונה מקבל "הרוחני" מקום כמושא לבחינה מחדש בשדות תרבות שונים. במסגרת זו עולה גם בשדה האמנות דיון סביב עולם הריטואל והמאגיה שהודרו והודחקו ממנו בעבר. שיח זה מתחבר לשיח ה"מזרחיות" שהפך לדומיננטי מאוד בשנים האחרונות כאן בארץ. כך הופך תחום הפולקלור, שנחשב בעבר מוקצה, לנושא מרכזי באמנות העכשווית. לדוגמא, התערוכה "מכשפי הארץ" ("Les Magiciens de La Terre"), שהוצגה במרכז פומפידו שבפריז בשנת 1989, הציגה אמנים אנשי "העולם השלישי" שיצירתם נטועה במיתוסים ופולחנים "פרימיטיביסטים". במוזיאון P.S.1 Contemporary Art Center שבניו-יורק, הוצגה באחרונה התצוגה "NeoHooDoo, Art for a Forgotten Faith", שבחנה את השפעת התרבות הילידית הטקסית ביבשת אמריקה על היצירה העכשווית. בתערוכה זו הוצגו עבודות במדיומים שונים של כחמישים אמנים מרחבי יבשת אמריקה, והעיסוק במגיה ובטקסיות לא מערבית עולה ברבות מהן. התערוכה הציגה תפיסות חדשות ביחס לדת וביחס לתרבות הילידית, שנתפסה בעבר בשיח המערבי החילוני כפגאנית-אלילית וכלא-רציונאלית, ועל כן כנחותה לעומת התרבות והדת הנוצרית-מערבית. נושא זה, בהקשרו היהודי, יעמוד גם במרכזה של התערוכה "Reinventing Ritual: Contemporary Art and Design for Jewish Life", שתוצג מסוף שנת 2009  במוזיאון היהודי בניו-יורק.
ככלל, הגישה האירוצנטרית העדיפה תפיסות מופשטות של האל ועקב כך הדחיקה שיח מיתולוגי חי וענף. בתחום התרבות החזותית, ההנחה האירוצנטרית והקולוניאליסטית היא שהאמנות הילידית הייתה יכולה לעשות שימוש בכלי הביטוי העצמי של האמנות האירופית, לו רק ניחנה בתחכום שהיה מאפשר לה לעשות זאת. שפתו האחרת של השדה השבטי לא נתפסה כביטוי עצמי מובחן, אלא כשימוש לא מתקדם בשפה פרימיטיבית המעידה, לדידה של הגישה הקולוניאליסטית, על נחיתות תרבות זו. בפועל, השיח האתנוגרפי, ששלט בחקר התרבות השבטית יצר תצוגות מוזיאליות המדירות את החפצים עצמם ואת סיפורם ההיסטורי ומכוונות במהותן לאשר את התפיסה העצמית הליניארית של תרבות המערב כתרבות נאורה השועטת קדימה.
בעבודותיו מנכס דדון מחדש עולם פולחני שהודר והודחק. במסעו אל עולם דימויים פנימי הוא שובר תפיסות דיכוטומיות של חילוניות מול אמונה ודת. התייחסותו של דדון ליהדות אינה אילוסטרטיבית אלא כזו השואפת לדבריו, לבטא את הרבדים העמוקים יותר – בבחינת פרד"ס (פשט, רמז, דרש, סוד).
בתערוכה "חשבון נפש" מוצג צילום אחד מתוך הסדרה  "עולמים" (סדרה של 9 תצלומים). זוהי עבודה שצולמה בשנת 2003 בחוף חדרה לפני שקיעת החמה. דדון צולם עוטה מעיל צבאי (אירופאי) ארוך, לאחר שביצע אקט של טבילת טהרה עם שקיעה במי הים. הפרחים שבידיו מזכירים שימוש מקובל באמנות בפרחים לבנים כאטריבוט של טוהר. אלא שכאן הם מציינים לדברי האמן דווקא את הייאוש מהעדר טוהר הלב במובן של רגש אהבה טהור. דדון מציין כי:
"המקום שבו הייתי נפשית בעת צילום העבודה היה מרחב של ערגה, אבלות, נחמה, טוהר, אהבה". הוא מוסיף: "חשבון נפש הוא רגע של דממה. של רגש גדול הצף בערבוביה עם השכל. מין הצפה, שמתמזגת בצורך להיות מוצף במי הים וב'מקווה ישראל'."
מדיום הרישום על-גבי מצעים שונים משמש את צילה פרידמן  ביצירתה לאורך השנים. היא משתמשת בנייר, נייר פרגמנט, שקף, קרטון ודיקט. ניתן לזהות ברישומיה שני מאפיינים קוטביים: האחד, קו משוכפל החוזר על עצמו אין-ספור פעמים; והשני, קו חופשי, זורם.
לדברי האמנית "הרישומים  שלי הם תולדה של חסד. אני מגיעה אליו באמצעות התבוננות פנימה; התבוננות שאינה פוסקת לעולם. העבודות שלי הן כמו שיחה ודיאלוג בלתי מילוליים בין גורמים שונים וקוטביים: פנים - חוץ, גלוי ונסתר, כבלים ושחרור, רגש ואינטלקט. כך גם מתחים כגון  הפער בין כפיה חברתית לחופש פנימי או בין משטר וסדר לחופש, מעסיקים אותי".
העבודה "פורטרט I" נוצרה בטכניקה של  הדפס  ורישום באבקת פסטל על נייר, והיא נסמכת על תצלום מפורסם של אחד מאבות אבותיה של האמנית, ר' שלמה גנצפריד, מחבר "קיצור שולחן ערוך". נראה כי האמנית מנסה בעבודת רישום  זו לקשר בין שני עולמות וזהויות משמעותיות בחייה: היותה בת למשפחת רבנים מכובדת מחד, ומאידך החיפוש המתמיד אחר השליטה על הגוף. השילוב בין יצוגי גוף רבני לעשיה רישומית עכשווית משלב לדבריה שני עולמות דומים מאוד באשר הם שניהם דורשים התמסרות והתמדה.

עבודות נוספות מציגות מתחים וקישורים בין תרבויות והיבטי זהות שונים, בין היהודי לאוניברסאלי, בין היחיד לקולקטיב ובין העבר להווה:
העבודות של סילביה ליכט עוסקות באסתטיקה חדשה הנולדת כאן בישראל, והיא תוצאה של המפגש שלה עם השפה העברית ועם התרבות המזרח תיכונית (ליכט עלתה מארגנטינה לפני 20 שנה). העבודה "השילוש הקדוש", היא סוג  של "ערבסקה" מאותיות "אלף", מוטיב המהווה מפגש בין שתי התרבויות. כמו כן, רקע התמונה מושפע לדבריה ממפגש עם הצורות האסתטיות שבעיר העתיקה בירושלים בכלל, ועם הכנסיות  שם בפרט.
בעבודת הוידיאו "84 כוונות פליליות",  משמיעה  אסנת רבינוביץ ביטויי מטפורות שחוקות המצויות במאגר השפה העברית  שהמכנה המשותף שלהם הוא שגלומה בהן תחושת אשמה, מבלי לנקוב בזהות האשם. זאת על ידי היעדר ציון גוף דקדוקי בביטוי. בין אלה: "גניבת דעת", "עריפת ראשים", "רצח אופי". הביטויים מוכרים לכל ומשתכפלים בכל אמצעי התקשורת. השפה העברית "מארחת" אותן בנדיבות.
על ראש הדמות הנראית מדברת בעבודה מעין כובע  צילינדר העשוי למעשה  מקופסת עוגיות שנצבעה בשחור; על הפנים פיסת ניילון - ספק מכסה, ספק מגלה ועליה צויירו תווי פנים. האשמה היא כללית, חסרת בעלים, שייכת לכול ואינה שייכת לאיש. הדובר חסר זהות, טוחן מילים מוכרות, מלאות אשמה, חרפה, בושה כלימה - וחוזר חלילה.
כמו תפילה שגורה, שמילותיה מתייחסות לקהל שלם אך דרכן מתכוון ומזדהה האדם היחיד – כך הדמות חובשת  הכובע מבצבצת בעבודת הווידיאו. האישונים המרצדים מבעד למסכת הניילון  של הדמות מעידים על נוכחות שאינה מגלה את פניה, אך דבריה נשמעים כמו דברי אזהרה, התראה מפני סכנה. הכוונה הפלילית נארזת במילים המגדירות  לעצמן מרחב. החשש הוא מפני התחזות, התעצמות בחסות מבנה סרק, הישענות על מטפורות מתות.
 העבודה "שרידים של מיתוסים מתמוססים" של חיים מאור מורכבת מדימויים שהופיעו במיצב-מיצג בשם "מיתוסים מתמוססים" שהוצג  בשנת 1980 בגלריית הקיבוץ בתל-אביב ואחר כך ברחבי מוסדות התנועה הקיבוצית בשנים 1980-1984.  בעבודה זו  ביטא היוצר את תחושותיו שהחברה הקיבוצית  מציגה ערכים ומניפה דגלים וסמלים שכבר אינם מייצגים את אורח חייה הממשי.
הטריפטיכון המרכיב את העבודה הוא מין שילוש-קדוש המאזכר את שרידי החלום הציוני: התיישבות ועבודה, שמירה והגנה עצמית, סולידאריות חברתית. מתוכם ובתוכם מבצבצת גם מחאת היחיד, ה"אחר" החריג והשונה, המניף "דגל משלו", דגל של מציאות חלופית, שהוא יוצר לעצמו, מעין  "אוהל משלו", הממוקם בשולי האוהלים הממשיים של הקבוצה.

בת עמי הלרמן מפסלת באבן  ויוצרת  בו העתקים של חפצים ממשיים: כיפה המונחת על אדמה ועליה חרוט המשפט "אם אשכחך ירושלים"; נרתיק לטלית עשוי אבן ובתוכו טלית משי אמיתית; ספסל מעץ ועליו מונחים 8 ספרים מאבן גרניט שחורה ועליהם מצוטטת גרסה מתוקנת (שמקורה בסידורי נשים אטלקיות) לברכת השחר  השוביניסטית  "שלא  עשני אשה".

שלושת העבודות של ורד חרותי שהוצגו  בתערוכה "חשבון נפש" הן חלק מסדרה גדולה יותר שהוכנה כשרשרת של עבודות. ההתחלה היתה בשתי עבודות שעל אחת מהן הופיע המשפט "תמיד חשבתי שיש קוים אדומים". זהו ציטוט מכתבה בעיתון שסיקרה סרט תיעודי שהיה אמור להיות משודר ביום הזיכרון ליצחק רבין. חרותי:
"התחברתי למשפט במובן הציבורי. הוא דקר אותי ברמה האישית – הקו האדום מול הכתם שחשתי (פיזית ומטאפורית כאחד). גזרתי את הכתבה והדימוי שהופיע לצדה, הדבקתי אותם על מצע אחר ומחקתי אותם, מילה אחר מילה, קו אחרי כתם. את העבודה שנוצרה צילמתי במכונת צילום צבעונית והתחלתי לעבוד על הצילום. הוספתי, עיבדתי, מחקתי ונוצרה עבודה נוספת. גם אותה צילמתי והתחלתי לעבוד מחדש וכך המשכתי מעבודה לצילום לעבודה לצילום. כל עבודה היוותה מצע לעבודה הבאה - כל עבודה חדשה מחקה את קודמתה".

"התנערי מעפר, קומי…": איכות החומר של האמנות היהודית העכשווית
בקטלוג התערוכה מופיע טקסט של מריאנה רוח-מדבר (מרצה וחוקרת בתחום הרוחניות האלטרנטיבית והיהדות העכשווית), המביא ציטוטים מהתלמוד הירושלמי ומדברי ברל כצנלסון והרב קוק. הטקסט מאפיין מאוד את שיח "ארון הספרים היהודי" וה"ניו-אייג'" היהודי המתחדש, הנגוע לא פעם בקלישאות רבות. רוח-מדבר מצרה על כך ש"את חשבונות הנפש שלנו ערכנו, כשערכנו, ב'שפה זרה', ולא מתוך העולם היהודי" ומסיימת את דבריה בקריאה הנרגשת "הבה נתנער מעפרנו, לעולם של יצירה מחודשת ממקורות היהדות. בואו".

התבוננות בתערוכה כמכלול, מעבר ליצירות הקונקרטיות, שחלקן נסקרו לעיל, מעלה תחושות ומחשבות לגבי היצירה האמנותית היהודית העכשווית. דומה כי העבודות יוצרות אצל הצופה גירוי לרפלקסיה מחשבתית באשר למשמעויות הגלומות בהן ולכוונות היוצר, אך לא חוויה משמעותית ולא אילוסטרטיבית המאגדת בתוכה יהדות ואמנות. חילופי תרבויות (יסוד שהשפיע רבות על יצירת אמנות מודרנית) כמעט אינם מתקיימים כאן. זה בשונה מאמנים בולטים בעבר, כמרדכי ארדון, אריה ארוך, אברהם אופק ואחרים, שיצרו שפה אמנותית חדשה ומאתגרת שנתגבשה בעולמם האינטלקטואלי והרוחני כ"תלמידי חכמים". אפילו מארק שאגאל, שלא נחשב כ"תלמיד- חכם", יצר שילוב שובה לב בין עולם פולקלוריסטי יהודי לשפה סוריאליסטית מודרנית. כאמור, חידושים מסוג זה פחות ניכרים באמנות הישראלית העכשווית, אלא יותר אמנות ביקורתית מחושבת שאינה מחדשת הרבה בתחום ההגות או בתחום הצורות.

חשבון נפש, הייטאצ': מקום לאמנות עכשווית 2008  (אוצרת: דפנה נאור)

בחזרה לרשימת הפרסומים
English
כל הזכויות שמורות © צילה פרידמן 2007   האתר נבנה ע"י: IMK - קידום אתרים ועוצב ע"י: www.Sketch.co.il