כדורי תפילה
בתערוכה "כדורי תפילה" בונה צילה פרידמן "סביבה". מיחבר קומפוזיציוני בו שורים זה לצד זה רישומים שבורי קו, כדורי תפילה המהדהדים מחרוזת תפילה מוסלמית  (פירות יבשים עטופים חוטי רקמה הנדמים למוך לבן), מפת בני ברק מקווקוות באינטנסיביות, דפים שקופים כמעט, דקיקים עד פריכות, מסתלסלים, ועליהם ספק חריתה ספק רישום, דפים מושחרי גרפיט, שלושה ספרי אמן אפורים, תצלום של הוריה המבוגרים. מוסיקה מסתלסלת בחלל האוויר של הגלריה. פריטיו האונתולוגיים של היקום האסתטי הפרטי הזה,  הנדמים במבט ראשון כ"אקראיים" ו"לא קשורים", מתגלים כ"קופסה שחורה" פרטית וציבורית, המאגדת, תחת אופק אתי מאתגר, קווי יסוד אינטימיים  וכלליים בו בזמן.

צילה פרידמן היא בת להורים ניצולי שואה, המתגוררים בבני ברק ושומרים על אורח חיים חרדי, כפי שנוהל במשפחותיהם במזרח אירופה בה נולדו: חיים בתוך קפסולה של עת אחרת.
צילה האפל של השואה והגוף הפרטי מפעפעים אל תוך עבודותיה של פרידמן, הטובלות בסימונים מופשטים של הוויה אוטוביוגרפית . השפה האסתטית של פרידמן היא שפה שמנכיחה את הפצע, את השבר, את האַין שפערה השואה בהוויה היהודית. דרך הגופניות האישית משתברת הקטסטרופה ההיסטורית, במודוס של עידון והפשטה.   
יחידת הרישום האמבלמטית של פרידמן היא קו מאונך, מאוזן או מסולסל, הנקטע לרצפים קטנטנים. מוטיב רישומי זה משמש לפרידמן מכל רגשי, המשמש ליצירת עצים גדומים, מפה המובילה אל הריק, חוטי תיל סימבוליים, אדמה כבדה המחכה שניאסף אליה. בכל קו אצורות, בעדינות אין סופית, שכבות של כאב. משטחי הציור והרישום הם ממברנה פועמת, דיפוזית, של עצב וצער. ההתבוננות ביצירותיה של פרידמן מייצרת עמדת צופה בלתי נוחה בעליל, כמי ש"מתבונן בסבלם של אחרים" , בצעקתם, בסבלם האינטימי, ברגעיהם ה"לא רפרזנטטיביים ביותר".
אולם אין לטעות: פרידמן פורשת רפרטואר חומרי של ריפוי וחמלה. מפת בני ברק, המהדהדת את מפת אושוויץ, רקומה לבן, כפרוכת. הפירות היבשים, המצומקים, נחבשים לבן ומתגלים כחפץ דתי, חרוזי תפילה. הרישומים נדמים כשרידים קדושים, ספרי האמן כאופנוּת של ליטורגיה. המכלול האמנותי מכונן אתר רליגיוזי המייצג את האובדן, את הריק, את כאבי הפנטום, אתר המאפשר מגע עם מארג החיים שמת זה מכבר. אך באורח דיאלקטי, בו בזמן, טמונה בו איכות מצילת חיים, רוחשת ליבידינאליות.
"יחד עם אותם חנוונים קטנים ובעלי מלאכה קטנים שחיו מהיום למחר, עם אותם שמשים קטנים ואותם רבנים קטנים של עיירות קטנות באירופה המזרחית, הסתלק הטוהר מן העולם" כתב עמנואל לוינס .  דומה כי פרידמן היא אמנית הפועלת במלאכה הסיזיפית, הדון קישוטית, של החזרת הטוהר לעולם. עבודותיה של פרידמן מעודדות אותנו לחשוב על אמנות, על ציור ורישום, כעל סוג של תפילה. אל מול "עבודת האבל הקולקטיבית" שמציעה "דת השואה", מחזירה פרידמן את אופק הפרטיות של הכאב, את האינטימיות האינהרנטית לו. הסבל הוא תמיד אישי, הצער, גם אם מה שמחולל אותו הוא אמפתיה לזולת, טבוע בגוף היחידני.   

מנעד הפריטים בחלל התערוכה יוצר זיקה "פרובוקטיבית" בין רפרטואר תרבות חומרית "מוסלמית" ל"יהודית". ה"פרובוקציה" של פרידמן מנכיחה במלוא עוזו את הפער שנפער בין "רוח- הזמן" (ה"צייטגייסט") של אמצע המאה העשרים ל"רוח הזמן" של סופה: אם בחלקה הראשון של המאה העשרים נתפסו הן היהודים והן העמים הערבים, הנתונים תחת שלטון קולוניאלי, [כמו גם השחורים והנשים], כ"אחרים" של המערב- הפטריארכלי, הכובש, הלבן, הנוצרי, הרי שבמרוצת הזמן נפער פער בלתי ניתן לגישור בין ה"אחרים" השונים.
הפילוסוף ג'ורג'ו אגמבן (Giorgio Agamben) עומד על הגניאולוגיה המשתרשרת בין אושוויץ מחד, למחנה הפליטים המודרני מאידך, ומעמיד תחת חקירה את מושג ה"מוזלמן", מילה שפרושה המילולי הוא "מוסלמי".
הדמות הרזה עד כדי שלד עצמות, האדישה כבר לעולם, הדהדה בתנועותיה המתנדנדות את דמותו של המוסלמי המתפלל, ואת דמות הפאקיר הסגפני . ה"מוזלמן", המגלם את לב ההוויה היהודית המעונה, הוא "מוסלמי". 
תערוכתה של פרידמן מתמקמת במדויק בנקודה הפרדוקסלית הזו, בה ה"אחר" הופך ל"אני",  בתווך הטרנסצנדנטי הזה. התערוכה "כדורי תפילה" בונה יקום אסתטי פרטיקולרי שהוא אוניברסלי, יקום הפורש את האחדות הגלומה בשבריריות הגוף האנושי, בהיות כולנו בני אדם בשר ודם, עצמות ורוח, החיים תחת אותה שמש, נתונים תחת אותו משטר של כאב וסבל, בולעים אותן דמעות וצועקים לאלוהים ברגעי מצוקה בלתי נסבלת.
הוא אינו שומע. 

דר' קציעה עלון, כדורי  תפילה, בית האמנים, תל אביב, 2008    

 

בחזרה לרשימת הפרסומים
English
כל הזכויות שמורות © צילה פרידמן 2007   האתר נבנה ע"י: IMK - קידום אתרים ועוצב ע"י: www.Sketch.co.il