הישרדות יומית

תערוכתה המוזיאלית הראשונה של צילה פרידמן מציגה עבודות מהשנתיים האחרונות בגרפיט ופחם על נייר, בפורמטים גדולים יחסית – 150X150 ס"מ. לפעמים מלווה צבע שמן את הגרפיט ואת הפחם.
בעבודותיה באים לידי ביטוי שני מצבים: הקבוע, התוחם, המסגרת-והדינמי, בעל יכולת המעוף. למעשה מבטאת האמנית את הכמיהה להתגבר על המצב הסטטי כדי לעוף, לצאת לחופשי.
ניתן לפרש מצבים אלה כסמלים, לאור הביוגרפיה האישית שלה (התמודדות עם מגבלה פיזית), אך בה במידה ניתן ליחס להם ערכים מטפיסיים (גוף,נפש,רוח).
האמנית עושה שימוש בדימויים: דולפין,אופניים, חרב, כובע, המלווים לפעמים בביטויים שנעשו כשבלונות של מילים: "נעשה עימי חסד", "כשהגלגל היה מעץ".
הדימויים הופכים לסמני-תנועה (דולפין – תנועה כלפי מעלה, אופניים – תנועה אופקית, חרב – תנועה אופקית ואנכית), המועלים לדרגת מושא הערצה. כמיהה לחופש התנועה של הדולפין, למשל, או להנף הכוחני של החרב.
האופניים נעים על ציר אופקי, שאינו מאפשר חדירה לתוך החלל הציורי. הם מופיעים בעבודות כמשקל נגד לחופשיות של הדולפין. הכובע מדמה מחסום, הגבלת חופש: הוא מופיע כאן ככסות הראש, סמל של העולם החרדי שסבב את האמנית בשנות צמיחתה.
הטיפול בדימויים אלה מעניק להם משמעות דו-ערכית: הכובע, למשל, הוא מחסום, הוא מעין תמרור אזהרה, אבל גם מפריד בין הגשמי לרוחני: אובייקט לסגידה, איקונה.
הדולפין המסמל את החופש, המרחב, משוכפל והופך לדגם המקובע בתוך המסגרת. כך גם האופניים שתנועתם נקבעת על ציר אופקי, בלא יכולת לפרוץ את מסגרת המסלול.
אותה גישה דו-ערכית מוצאים אנו גם ביחס האמנית למרכיבים הסטטיים המסמלים את החסימה – הגריד והרישום. מצד אחד כולאים הם ומטמיעים את הדימויים בתוך מצע הנייר. מצד שני, יש בקווי הרישום ההחלטיים והדינמיים פוטנציאל של פריצה, מעוף. למרות כפייתיות הטיפול ברקע, הם אלה הקרובים ביותר להגיע למעלה, לפרוץ את המסגרת.
הפורמט הגדול והרישום המופשט, הבוטה (brut ), הכפייתי פעמים רבות, יוצרים שיח עם צורות ביטוי מודרניסטיות: "ציור הפעולה" של שנות החמישים , למשל.
חלוקת הנייר לצורות שתי וערב, או לשלושה חלקים (שיש לה סמליות טרסצדנטלית) ןהרישום כאקט, מקשרים בין צילה פרידמן ואמני האקספרסיוניזם המופשט האמריקאי, מרק רותקו, ברט ניומן ופרנץ קליין, למשל.
כמו אמנים אלה, ממזגת האמנית בעבודותיה את תחושת הכאב (המודעות למוגבלות, המלווה כל ניסיון לפרוץ את המסגרת) ותחושת ההתעלות (שיכרון הנובע מהנסיון לפרוץ, שמראש נידון לכישלון). מיזוג זה מרכיב את תפיסת הנשגב הרומנטית.
העימות בין הרצון לפרוץ בציור את המחסום (הפיסי, המטפורי-ציורי, או הרוחני) לבין קבלת הדין שבהישרדות בתוך המערכת, בתוך המסגרת, בתוך שדה הנייר, חושף את האמנית כדמות הירואית של הגיבור הרומנטי.


סורין הלר, הישרדות יומית, מוזיאון ינקו דאדא, עין הוד, 1995


בחזרה לרשימת הפרסומים
English
כל הזכויות שמורות © צילה פרידמן 2007   האתר נבנה ע"י: IMK - קידום אתרים ועוצב ע"י: www.Sketch.co.il